גרסת המקור בעברית למטה
Niot:
On Sunday I found comfort, as I often do, in music. I listened to Franz Schubert’s piano sonata in B flat major, a work he wrote just before his death at a young age. At the end of the sonata Schubert placed a measure with a whole rest. In other words, the pianist plays the final notes, which come at a dizzying, furious pace, and then, according to the composer’s instructions, there is a moment of silence before the performance is really over. Perhaps Schubert intended for the pianist to remain with his hands in the air as the sonata echoes through the room.That same evening your friends came to visit us. Two of your wonderful teachers, Gabi and Re’em, joined them. At the end of the evening Gabi said that he still hears your voice. Re’em said that he still hears your laugh. I related dreams in which you have appeared, sometimes so close that I can touch you, sometimes beyond my reach.
Composers are not the only people who know that emptiness is a kind of existence. Physicists do as well. For example, a hole in a field of negatively-charged particles, a point at which such a particle is absent, functions as if it were a particle of positive charge. Nothing is there, but the thing that is not there operates according to the laws of physics.
Life can have a hole in it as well, a hole that has an existence of its own. Our family lives in that final, silent measure. Your friends, who represent you for us, are there too, as are Gabi and Re’em. That is where the memories are, the pictures, the dreams.
Four years have passed and we continue to live in that final measure, that moment of nothingness in which we hear your voice and your laugh. We do not let the sonata end. It is not easy to keep our hands raised, without respite, but that is where you are, so that is where we remain. We will not let that rest come to an end, so that you don’t leave us. May your soul be bound up in that music.
נאות:
ביום א’ מצאתי נחמה, כדרכי, במוסיקה. האזנתי לסונטה בסי במול מז’ור של פרנץ שוברט, יצירה שהוא כתב סמוך מאוד למותו בגיל צעיר. בסוף היצירה, שוברט הציב תיבה שלמה שהיא כולה הפסקה. זאת אומרת, הפסנתרן מסיים את נגינת התווים האחרונים, הבאים בקצב מסחרר וסוער, ואז, לפי הוראתו של המלחין, יש רגע של דומיה לפני שהמופע מסתיים ממש. יכול להיות ששוברט התכוון שהנגן ישאיר את ידיו תלויות באוויר בזמן שהדי הסונטה עדיין נשמעים באולם.
באותו ערב באו חבריך אלינו הביתה. גם שני מורים דגולים שלך הגיעו, גבי וּראם. בסוף הערב גבי פתח ואמר שהוא עדיין שומע את קולך. ראם אמר שהוא דווקא שומע את הצחוק שלך. אני סיפרתי על חלומות בו הופעת, לפעמים קרוב כל כך שנגעתי בך, לפעמים מעבר להישג-ידי.
לא רק מלחינים, אלא גם פיסיקאים, יודעים שבהעדר יש מין קיום. למשל, חור בשדה של חלקיקים בעלי מטען שלילי, נקודה בה אין חלקיק כזה, מתפקד כאילו הוא חלקיק בעל מטען חיובי. אין שם כלום אבל אותו דבר שאיננו קיים.
אצלנו יש חור כזה, שיש לו קיום. המשפחה שלך חיה בתיבה האחרונה הזאת, שכולה דומייה. שם נמצאים החברים שלך, המייצגים אותך בשבילנו, שם גם נמצאים גבי וּראם. שם נמצאים הזיכרונות, התמונות, החלומות.
ארבע שנים עברו ואנחנו חיים בתיבה האחרונה הזאת, ברגע של לא כלום שבו שומעים את הקול והצחוק שלך. אנחנו לא נותנים לסונטה להיגמר. לא קל להישאר עם ידיים תלויות באוויר, ללא מנוחה, אבל שם אתה נמצא ולכן שם נישאר. לא ניתֵן לסונָטה לבוא אל סיומה, כדי שלא תעזבינו. תהא נשמתך צרורה בצרור התווים.
2 thoughts on “Eulogy for Niot — Four Years — הספד לנאות אחרי ארבע שנים”
Comments are closed.
חיים יקירי
המילים שכתבת חרוטות בליבי וגם תמונתו של נאות, נער יפהפה ומרשים כל כך. מי ייתן והשתיקה הזו תוליד כוחות מחודשים. אני מאחל לך ולאילנה נחת מהילדים ועתיד של נכדים ושימחה. דמותו של נאות תרחף תמיד מעל כל זה ותלווה אתכם
Hi Haim
I’m Gregg Polanky’s sister and close friend of Nancy’s. Your words, sentiment and son deeply touch my heart. Please reach out if there is anyway my foundation http://www.themusicinme.org support you. Our prays and thoughts are with you and your family.